רק טיפות גשם של שעות

אחר צהריים אחרונות

בארומה אבן גבירול

יש בהן מן העידון ההכרחי

שיותיר אותי נבוך משהו

מול בדידותה של האשה ממול.

הלבד שלה הנו שמן הסלט

הנספג אט אט במזלג

אותו היא נועצת באותה תנועה

של מחר שלא יזרח ממילא,ומשום שכך הוא-

ילווה מבטה את השמש השוקעת במונוטוניות שאף

מקסם יאוש הומוריסטי משהו,

יתנגן לו בקצות אצבעתיה

הכמו פורטות על פסנתר ימיה

הרחוקים, של הילדה הכי

יפה בגינה ובגן ובאדן החלון

בו ששו פרחי נעוריה ,

הומים ויוקדים אל תשואות-

שקפאו אי שם בדרך,

ממנה כבר לא מצאה את-

שנשדד מתרמיל חייה המושלך.