יקירתי,

הן תסכי את מערומי 

מכאובי

בבושם נשמתך.

נשימותייך,קצובות

כשם שאגדות אהבה

מתרחקות ממני

מתירות עדיין-

,מחליקות על אותו

נקב 

שאחות פוחזת חייכה

למראיתו

רק תמול שלשום,

וראשי סחרחר משהו

בעת שאצבעותייך

רוקמות מארג בלתי

נראה

של זכרונות.

עכשיו דומה

שאקום לקראתך.

מצפה שתהיי

סבורה כמוני

שאין יסוד עלילתי

למעשה אהבה

מתבקש ונרעד

כעת-

מכשחלפו ימי

רבים של

סוד

וסדינים לבנים

כנוסים בתמיהותיהם.