כָּל שָׁנָה בְּצָהֳרֵי עֶרֶב פֶּסַח הָיָה אַבָּא שֶׁלִּי

אוֹמֵר לִי שֶאֵשָן בַּצָּהֳרַיִם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי

כֹּחַ לִקְרֹא בַּהַגָּדָה , וְתָמִיד הָיִיתִי עוֹצֵם אֶת עֵינֵי

וְצִלְלֵי צָהֳרַיִם וְרֵיחוֹת שֶׁל אָבִיב, וְהַגָּדוֹת-

נִמְשָׁחוֹת בְּגוּפֵי הַקָּט.וַאֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת.

וְגַם הַיּוֹם מכשגדלתי, בַּחֲלוֹף שָׁנִים הָמוֹן,אֲנִי

פּוֹקֵד עַל עצמי לִפְשֹׁט בְּגָדַי בַּצָּהֳרַיִם:

חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת,וְהַגָּדוֹת אֵינָן נִמְשָׁחוֹת עוֹד.

שֶׁמָּא יֹאמַר לִי מִישֶׁהוּ לְאָן הָלְכוּ וְאֵינָן .