הזמן כבר לא מכתיב דבר

האמונה שבה אחזתי,מתרופפת לאטה

הבנייה הופכת הרס

זה הטבע המוכר

מה שואב לי את הכוח 

מי לקח את המחר

החלטה אותה קיבלתי

מזעזעת את גופי

מכתיבה לי את הקצב

מפרקת איברים

מנווטת את הבכי 

את אותה סכין חדה

שחודרת ופוצעת , לא עוצרת בעצמה

ומי יגן עליי הפעם מביקורת ושליטה

שהסם נגנז איננו

ונשארתי חשופה

ומי ימחוק את אות הקין

שחתמתי על מצחי

ומי יקח את הבושה, אשר חגה מסביבי

ואיך אלמד להתעורר מסיוט המחלה

להציב את הגבולות

לכבות את השריפה

למחול על חטא שכבר איננו

להזרים שוב החלמה

איך קמים מהתחושה

שאיש אף פעם לא ישכח.