כותב מבלילהזכיר את שמך כי אין לי צורך שתגלי יום אחד שכתבתי את זה.

כותב בתקווה שלא תקראי את זה, למרות שכל מילה שכתובה כאן היא אמת לאמיתה.

את מבינה, זה לא היה זה.

זה היה מעבר לזה.

והיינו צעירים ויפים ובדיוק התגייסתי לצבא ואת סיימת את כיתה י"ב והיינו בטוחים לרגעים שנועדנו להיות.

אבל חלומות לחוד ומציאות בנפרד.

אני לא אגיד שלא אהבתי.

בכל פעם שאמרתי את המילה הזו התכוונתי אליה.

בכל נגיעה שלי בך, כשהיתי עוצם את העיניים וממשש את גופך, כשהיית מקרבת את השפתיים שלך ונושקת על שפתותיי, זה היה אמיתי.

אבל קורים דברים.

ואנשים מתבגרים.

וכשביקשתי ממך פסק זמן ובכית באותו הלילה כמו שאף פעם לא ראיתי אותך בוכה ניסיתי שתביני אותי.

ניסיתי שתביני שקשה לי במקום שאני נמצא בו כרגע, כשאני חוזר אלייך פעם בשלושה שבועות, ואני רק צריך את השקט שלי ואולי הסערה הזו תעבור.

התקשרת אליי יום למחרת, ובצדק אמרת ששמתי אותך על ממתינה ואת לא יכולה להמשיך ככה.

נפגשנו, התחבקנו, ונפרדנו לעד.

עברו שנים ושמעתי שנפגעת ממני מאוד- הרי אם לכל אורך מערכת היחסים שלנו לא רבנו אפילו פעם אחת חת איך קרה שהיתי צריך את הפסק זמן הזה.

איך קרה שעזבתי לצמיתות?

קרה.

וגם את התגברת.

חבר אמר לי שרזית בחזרה ואת יוצאת עם מישהו.

ואפילו כשקרה לי מה שקרה לי בצבא התקשרת ונפגשנו ואמרת שאם יש משהו שאת יכולה לעזור בו את תשמחי.

אני מאוד מעריך אותך.

ומכל הלב אהובתי לשעבר, מאחל לך שתזכי לחיים הכי מאושרים שיכולים להיות לך עם מישהו שראויי לך.

תודה