השיר הזה נכתב לכבוד הילד בן התשע שעלה לארץ ישראל,

פליט מתוניסיה אל מרסיי בצרפת הרחוקה ממישל למיכאל.

הילד הקטן לא הבין למה עקרו אותו מנוף ילדותו למעברה,

לא מים זורמים לא חשמל חדר בצריף  עם האחים עשרה.

גם רכושם נשרף "הבגג' הארגז הגדול שאימא הביאה לארץ,

הילד גדל והתחשל לכבוד אימו כל דבר עשה תמיד במרץ.

השיר הזה נכתב לכבוד כל החומים שחשו מן אפליה בדרך,

לא הבינו שלמשה הייתה אישה כושית תמיד חש הוא כמו מלך.

השיר הזה נכתב לבטא את הכאב הצורב לראות את המשפחה

היום עולה לנתניה והיא מחליטה איפה תגור  ובאיזה אחוזה.

 דמעותי לך אימי על סבלך הגדול למות בגיל חמישים ושש ,

לא זכית לראות את נכדיך את כלותיך לא זכית לקטוף את הפירות.