מטפס אליך במעלה
העצב,
אבא,
לבוא אל המעקה, בו
שובצת באותיות של
ז"ל
ומשעין עליך לאוּת
דמעותַי,
אך אתה,
כעץ השתול על
מכאובֵי געגועים,
דומם כמספר שנותיך
המתות
ולא מדליק לי נר
בחלון הנחמה,
ולא פותח לי סורגים
אל דלת
הנשמה,
ואני הולך אצל
הרוח
להתרחש עימה
בנשיקת לחי
אדמה.

במעלה העצב