בשיאה ואני עונדת פניני מסע

על צווארי למוד השנים.

בפרוורי הנפש צומחים

אשכולות של אהבה

נתלים הם על  ענפי ילדות

שאינה נגמרת ועל סבתאות.

וחלומותיי אינם קמלים

ברוח החמה.

הם מעלעלים פי עוללים

הלומדים ללכת.

כינורות מנגנים שפה

שאינה נגמרת

של ערגות ישנות

כבושם הבא מן הערוגה בגינה.