בערוב ימים
שוקט אדם כארי מובס
עיניו שבעו מראות
ליבו המה אהבות
עלעלי ליבו לאים
אינם משתוקקים לאות
וקרני השמש מציצות
מבעד חגווי הגבעות
על שמי יום הדין
מחממות ולו במעט
בדילי תקוות