והייתי

חדוות היותי פונה כלפי שמיים

שהיו בהירים, ועננים לבנים הרהיבו עוז

ועיטרו בגדיי. רוח נשבה בתוכי

ולא ידעתי מקום הימצאה.

אספתי שאריות של עצמי

ונסעתי הלאה למקום התקוות

הגדולות. אשליות מתוקות התנפצו

בי והייתי ריקה כקופסא.

אחר כך באו מהמורות הנפש 

בזו אחר זו דרשו שלהן וחדו

לי חידות קיום בלתי מפוענחות.