שבו בעל החרמש על דלתי ידפוק

והפיליפיני או הנפאלי שאותי יאכיל וילביש

כפיים יספוק,איך מת מעסיקו,מזל ביש

אבל כבר קודם לכן,בטל בשמונים או בתשעים

אשכח את הכל,את כל המילים.

אמנם ,יבוא יום ותהיה לנו ממשלה ראויה

וימצא המזור לסרטן המחלה הארורה

אך אז השמש על פני לא תזרח

ובעציצי הפרח ששתלתי לא יפרח

את משב הרוח על פני לא אחוש

ואת עיתון הבוקר לפתוח לא אחוש

את ציוץ הציפורים לא אשמע

ואת עתיד נכדי לא אדע.

ובימים הבאים עלי אולי קדיש יגידו

ונר בכל יום זיכרון לי ידליקו.

את ספרי האהובים למיחזור ישלחו

ואת הבולים שאספתי לפח ישליכו.

אז אלמנתי היקרה תאמר ותמחה דמעה

אולי בכל זאת בו משהו היה.

יום יבוא וימות האחרון שיזכור אותי

ויבוא הקץ האמיתי לעצם היותי.