אני אוהבת את החורף, אבל לאחרונה קר לי קצת יותר מידי וחסר לי החום שהרגשתי בקיץ.

אותו החום שהיה כאן רק לפני שבועיים, לא בדמות שמש זורחת אלא דווקא תחת שמיים קודרים, טיפות גדולות של גשם כבד ואצבעות קפואות שנאחזות בשרוולים.

החום הזה, כמו בית שני, יש לו ריח וטעם מוכרים, מגע מחוספס שאני רגילה להרגיש לרגע או שניים עד שמפסיק כבר שנים וכוח לאחוז אותי חזק.

החום הזה הוא מקום מפלט ויש לו צליל מסוים שמשכיח ממני דברים שלא רציתי לזכור. כשהוא נעטף סביבי בחיבוק מגונן שמשאיר בחוץ כל עקבות של קור נושך, יש לי שקט כזה בראש ורחש פרפרים בבטן שלא הבנתי עד היום.

עד שהחזקתי את החום בשתי ידיי, והחום החזיק אותי בחזרה, כשהסתכלתי עמוק בעיניים וחיפשתי תשובה, שם הירוק ענה לי, ואז נשטף בכחול, והמילים שנאמרו חסרות ערך כי העיניים שלך מסגירות הכל.

החום הזה שפעם החזקתי הוא אתה וניסיתי להיאחז, לקבל קצת יותר ממך. אבל עיניך מלאות ופיך ריק, נתראה בחורף הבא.