פעם ביום מעונן

קרני השמש חלקן

ליטפו ים של גבעולים

ירוקים כרקע, פרחים ופרפרים

והיא שכבה על גבעה קטנה

מסונוורת ומחוייכת 

ואם עובר אורך, גם כזה חכם

היה אומר, פיה קטנה ולא גורת אדם

כדבורה קטנה מזמזמת

ומבשמת את האוויר בעלי כותרת

כך בלי לשים לב,נשתלה

בתוך תוכה, כמו פרח קטן,שאלה

וזו אינה מרפה 

מטפטפת תהיות על רקע שמי תכלת

עד שלבסוף אזלו העלים

ונשארה רק עם תהיות ולבטים 

קמה ובעיניים זוהרות 

שמעולם לא ידעו עייפות או צרות

שאלה,

האם יש להם שם?

וכל המביט מהצד היה יודע

במבט חטוף בעינייה שהאביב הגיע

"שמם כשמך"

ובצווחות של התרגשות ואושר

ריקדה אל הגבעה 

אך הפעם רק הביטה

ברוח שליטפה את העלים