הייתי שליו הולך לעולמי,

יודע שיש מי שישגיח

על משפחתי ועל מה שאניח

פער של חמש עשרה שנה נסגר

נוצרו קשרים כשגיסי בגר,

התגייס לצבא,נער חמודות

איש רעים חביב הנערות.

הגיע אותו יום כיפורים

והוא נלקח ממני לעולמים

ומה שנותר,היא תמונתו נטולת החיים

במחלקה לזיהוי חללים

עם תווי הפנים המעוותים

שצרפו אותי למשפחת האבלים

למרות שאיני״מוכר״ לצרכי ניחומים

הרי האחות וההורים קודמים

אני רק גיס החיב להיות ״חזק״

גם כשהדמעות פורצות והגרון נחנק.

בכל יום זיכרון עולים לקבר

להזכיר ולזכור מה גדול השבר

להצר על מי שאיננו ומה היה אילו

על ילדים ונכדים שלא נולדו

על חיים שאך התחילו וכבר נגמרו

״בדמייך חיי״כך צווינו,ואנו ממשיכים בחיינו.