או אפילו משתכן למספר שבועות על השולחן בסלון

עולים ההרהורים,מה הטעם?ומה ההיגיון

להמשיך בחיי עצבות ,קדרות ויגון

למה לא להקדים את הצפוי המאוחר

למה לא היום ומיד במקום הודאי מחר

מדוע להמשיך לשקוע לסבול ולהתנוול

כשאתה עוד בכוחך עצמאי,ולא עציץ נובל?

ואז כשהחומות הרציונליות נופלות,מתמוטטות

מה שנותר הן הרגשות הזיכרונות, והאמונות

האמונה שאין גן עדן ואין עולם הבא

האמונה שלא אנוח על כנפי השכינה

האמונה שלא מחכה לי השוכן במרומים

והיחידים שממתינים לי הם התכריכים והתולעים.

יצר החיים משנס אז את שארית כוחותיו

ומתוך האפלה כמו בצאת השבת מנצנץ כוכב

מתחזק הרצון להרגיש שוב בטיפטוף הגשם על הפנים

לשמוע שוב את ציוץ הציפורים,

לשמוע שוב מנגינה יפה ומוכרת

להרגיש על העור ברטט יד אוהבת מלטפת

לחוות את הישגי ילדיך ונכדיך

וליהנות,כמה שאפשר, מימיך וחגיך

ומכל הדברים הנותנים טעם לחיים.

ואז מגרש את העורב,וממשיך עוד מספר ימים.