מסתכלת אני מתוך הבועה
סדק קטן חיוכו מאתמול,
מתבוננת אני דרך הקיר השקוף
בתוך העיגול ממשיכה לעוף.

פותחת חריר קטן של מילה
מסר קטן קורא אהבה,
ליטופו תשובתו מכניס את ידו
קיר הפלא עוטף גם אותו.

מתגלגת הבועה בתוכה שניים
לעיתים צוחקים לעיתים בוכים,
צחוקו נתזים בבועה אורות
דמעות הפרידה מבחוץ מסתכלות.

דלת סוגרת לפעמים פותחת
אבל אותו לא שוכחת,
בבועה שלי רק אני קובעת
שאני חשה וגם שלא יודעת.