אלי,

והפחד תוקף את ליבי בכל רגע שבו

חשה אני את ריחו,

רקוב כגופה,גוף שמת ונפשו נרקבה

היא כלואה ביצור- לא אנוש, לא חיה

דרקולה.

רק מגע של ידו בי ונדמה ששיניו

נינעצות בבשר צווארי.

אלי,

מטמאות, שואבות הן את טוהר ליבי

וליבו הוא לב אבן, לא ניתן לפרוצו.

אני חשה בכך: הוא כבר פה

אל תיתנן לו לטמא נשמתי

אל תגזול את מה שנותר לי,

מותי.

 

 

 

*תמיד אמרו לי שאני קוראת יותר מידי ספרים, היש דבר כזה?*