האשה בת הששים יושבת מולי ברכבת-

קעקוע של ונוס על זרועה, 

ועיניה

נישאות אל עבר הנופים.

אין לה שעון,

אני חושב לעצמי.רק תכשיטים 

שמן הסתם קנתה בשוק אינדיאני

באחת מתחנות הנדודים הבלתי

נגמרות שלה.

היא הזמן.היא המקום.

שלה עצמה.

כל שחרוט בלבה.

כל -

הציפורים שעפות בשמיים.

שכחתי לראות אם היא יפה.