כך הן אומרות לי

"מה איני רואה ?"

כך אני

"את הדמיון, את הדמיון"

הן אומרות

מצביעות על התמונה שבקיר

תמונת אבי, צעיר לימים

"אל מי?"

אני שואל

"אליו"

הן עונות ומורות עליו

"לנכד שלך,איתן"

ואני שותה את האוירה בצמא

ואוהב את מה שמתגלגל פה

כל חיי לא האמנתי בגלגול ישויות

נעלמות

גם נלחמתי בזה בכח הפילוסופיה

שבי

אך כעת, אני מביט בזוגתי

ובמטפלת הסרי לנקית של אמי

ואל הקיר הדומם

ועיניהן מתריסות מולי:

"זה הוא"

אז אני  הולך לחדר השני

ומחבק את בן השש אל ליבי...

"למה אתה בוכה?"

הוא שואל

"זה משהו בעינים"

אני עונה

"לא סבא, אתה בוכה"

הוא אומר

"אני כבר מכיר אותך

אני יודע מתי אתה בוכה"

אז אני מקרב את ראשי לראשו

ואומר:

"זה הזמן לדמוע

איש קטן חכם שלי

הפילוסופיה תחכה

עד מחר"...