את העצב שלך אני תולה

מול עיני

כאותה תמונה של אשה עם פרחים

שאמא שלי אהבה.

  

עכשיו

שאני סחוט ממיצים של אהבה

בלתי מושלמת

אני נזכר כיצד תלתה את התמונה

בלפנות ערב שכזה

עם עננים אדומים

וקצת פרחים שהיו בסלון.

היתה מועקה.

חיכיתי אז שהלילה יירד.

עכשיו רוצה אותך

שלא תלכי.

שלילה לא יבוא.