סתיו בחוף תל-אביב-

11/12/2017 08:46 | יצחק אור


ערגה פשטה כמו נימפה המסירה בגדיה

נושאת סכינים מושחזות בעוקצני עירומה

קרני השמש כמו בעלו את גופה

הגלים השמיעו אנחות אהבה

הרוח ניגנה בצמרות העצים


כמו כורך תפילין של רוח

לשמוע את הלב

את האהבה האבודה

מתפלל להיות ראוי

אי אז ,בהיות החולות יצועי תשוקה


הים אינו הינומה לכלה מאוהבת

סער גליו אינו הלמות ללב חסר

חייל בודד מביט באופק

חובק, זו שלעולם לא תהא שלו

חוזרת עכשיו, בסתיו כואב, מאחר


ים תל אביב משחר טרף

גם בואכה חורף

הכיצד ישכח, שרועה על החול, מתיזה עלומיה

והוא, ידוע ידע, לא ישוב לראותה

 שחריו מצווים ,לחולות המדבר הרע


אחר, כמו ירד שקט פתאום

עוטף כהן כטלית, נושא כפות זעם

לא הסב פניו אל החוף, לא חזר

היום-

חזרה היא בשריקת רוח קרה, מכה,


היא רצתה אהבה

לא היה ראוי לה

חייל שבוי במדיו ונשקו

אפילו דמעות למתן לא היו לו

אבדה


היום, חזרה דמותה-מאשימה.