ודי....לבמת הדיון של נורית, 25.12.1726/12/2017 13:08 | צביהבחדר אחד, או כמו שמקובל לומר - על הספה ישבתי לי, דמעותיי זולגות, קומתי איננה זקופה מול פניו של הרופא ההדור בחליפה עורי מושל מעליי, דמי שפוך, חשופה הוא הביט בי ונתן לי תרגיל ואני לו הקשבתי רוב קשב, כרגיל כי הרי ידעתי - הוא לא רופא אליל אבל האוויר בחדר בכל זאת היה כבר קצת דליל הוא אמר: את היית על אוניה שבלב ים נטרפה ועכשיו את לבדך על אי, רק את, וזה לא עניין של השקפה וכל מה שנותר לך ביד הוא מראה, אין שום חלופה אנא התבונני בה, ולא כדי לראות אם עודך יפה אלא אל מעמקי הנפש התבונני, מה את רואה בתוך נפשך הכואבת הביטי אל דברים שאהבת, ואל דברים שאולי את עדיין אוהבת ומה את רואה שם באמת, הרי זוהי מלאכת מחשבת האם עוד קיים בך הניצוץ, האם את עדיין כאש ושלהבת ואני - הבטתי אל המראה, אל פניי וחשתי כי כבדות מעט שתי ידיי ומעט כהו עיניי ודי. |