החורף נטמע בי לאט נותן לו להיספג בי כמים באקוויפר דרך שכבות הסלע של העור
שערותיי סומרות מציפיה לגשם אני מכין שביל אל תוך חרבת הארון כמו משה החוצה את ים סוף בו אני מקפל שאריות סתיו כעלים מתנופפים טביעת אצבעותיהן הותירה כתמי ירוקת כדיו על שפתי הפצועות מיובש העונות.
ועכשיו אני חוזה את החורף על מרפסת ביתי ומרגיש כמו הרצל בשוויץ