איזה קל זה לפסול, נכון?
הכי קל שיש. את פשוט מחליקה עם האצבע שמאלה את כל התמונות שקופצות לך על המסך.

את באמת רוצה אהבה, ואת יודעת שיש לך המון מה לתת. כולם אומרים לך שיש לך אופי טוב וגם תמיד שואלים איך יכול להיות שאין לך אף אחד.
אבל קצת קשה לך עם אנשים חדשים, ואת ביישנית אבל כבר למדת להגן על עצמך בסרקסטיות מכאיבה.
את לא עושה את זה בכוונה, זה מנגנון קוצים שנועד להרחיק ממך את כל האנשים שלא צריכים לראות מה יש לך עמוק בעיניים.
את אלה שמחפשים רק את הגוף, ובעיניהם את עוד תחנה חולפת בדרך, לא היעד. אלה שאת סוגרת להם את הדלת בפרצוף.
זה גם כל כך דפוק שלאנשים אין ערך היום למילים. את תמיד מנסה להיות הכי אמיתית שיש, אבל עם כל משחקי האגו האלה של ההודעות, והטלפונים שלוקח להם זמן להגיע, את מוצאת את עצמך תופסת את הראש ושואלת בשביל מה הכנסת את עצמך לזה.
ברור לך שהאפליקציה שיש לך בנייד לא שווה כלום, כי מה כבר תביני משלוש תמונות שהוא בחר להעלות או מארבע מילים שכתב על עצמו? למה שתביכו את עצמכם בדייט שנשמע כמו ראיון עבודה, ולכי תסבירי לעצמך שאת יושבת בכיסא הזה מולו בכלל בגלל שהכלב שלו היה מתוק וקיווית שגם הבעלים.

שורה תחתונה, אנשים שכחו להסתכל בעיניים.
וזה כל העניין בסופו של דבר.
אני לא אדע מי האדם כשאני אסתכל על תמונה, כל הסיכויים הם שאני אשפוט מתוך ביקורת על עצמי וכנראה אחליק שמאלה.
אבל אני תמיד מסתכלת על העיניים. וזה לא משנה באיזה צבע הן, זה בכלל לא העיקר. משנה שיהיו בהן אור ואמת, וטוב כזה שיתגלגל החוצה עם החיוך.
כזה אני רוצה.