השפה המקורית של בני האדם התחלפה בשפה רובוטית. כולם אוחזים בה

בקופסא קטנה צמודה לאוזן ומפטפטים את שפתם למוות.

הרגש חדל, אין קשר עין המבטים הפכו להיות סתמיים והלב שפסק לחוש מיותר.

גם האוזן אינה מקשיבה, היא רק שומעת. תכנים ישנים התחלפו בתכנים חדשים.

אנחנו נימצאים בעידן דיגיטלי קר. ההרגשה היא שאנו חיים בעידן הקרח.

הכל קפא הכל קפוא, גם הלב קפא אי שם באנטארטיקה הקרה. הרובוטיקה הפכה

למרכז חיינו וזה רק קצה הקרחון וכאשר יגיע הקרחון הענק, האמיתי, כאשר השמש 

תחדל ולא תחמם את היקום, כאשר האדם הרובוטי יתעשת יהיה מאוחר מידי.

העתקנו את שפתנו ליבשת הדיגיטלית אך בסופו של דבר כולנו, רובנו צמאים להיות

שייכים, מחובקים פיזית, כפי שאנו זקוקים לאותן תחנות עגינה והטענה שיאספו

אותנו אליהן. וכל זאת להרגיש שאנחנו שייכים כדי שנמשיך להתקיים בדיוק כמו

להקות של פילים וזאבים שזקוקים לחוות את החיבור הזה כדי לשרוד.