סיפור חיים

14/10/2006 15:22 | איטה

בכפות ידי אני מגששת את הריק הדולף,

תוגת נפשי שאהבה עד כלות,

לזכור ימים שניקוו באדמה הרכה,

ניקבו זיכרונות,

חלומות רקומים מיני קדם.

וצליל פעמונים ונבל , מיתרי צהלת תינוקות ,

היה נחמתי האחת, בעת מסרקות הברזל

חרצו בי כמיהות שגדלו יחד עימם,

לחיים שהביאו מתוכם לעולם

שבו אני שבויית אלם הזמן,

כעץ עתיק יומין קטוע גזע,

בעוצמת שורשיו הוא נשאר

אוצר בו חיים רבדים רבדים .

כאדמה חרבה חיכיתי לגשם,

לרוח שתבוא באפי

לגעת בשתיקת השורשים.

ושרתה בי הרוח, והגשם לא בא,

והיתה שלכת להשיר חזיונותי

מותירה אין בכפותיי,

רכות וברות לאסוף פריחות.