הוא שוכב במיטה,נלחם עם כל מה שיש לו כדי לא לאבד את החיים,נלחם ונלחם,עד שלבסוף החיים הם אלו שמנצחים.

חברי הטוב,נפח את נשמתו,אני מקווה שלחיים הרבה יותר טובים מהחיים שפה.

הרגש כבר מתפוצץ לי בלב כמו עוד מחבל ערבי מזדיין.

אני רוצה את החיים שהיו פעם,עם כולם,עם תמי ועם רן,רוצה כל כך את החיים.

אני כבר שנתיים יושב לבד בכיתה,אני אומר לכולם שאני יושב לבד,בגלל שאני לא יכול כשיושב לידי עוד מישהו,אני לא יכול להתרכז בשיעור.

אני יודע שזה סתם תירוץ מטומטמם,בעצם כולם יודעים שזה סתם עוד תירוץ מטומטם.

תמי ישבה לידי,באותו כיסא,באותו שולחן,איתו אני נמצא עכשיו לבד.

היא נרצחה ע"י אנס אכזר,נרצחה בלב,מעולם כל כך קר.

לפעמים כשאני נרדם בשיעורים וחולם עליה,על היותה צעירה,עליה בתור יודניקית עם עיניים זוהרות ואופטימיות,זה מעלה לי רק דמעות.

ועליי,אני כל הזמן משתנה,עולה כיתות מתבגר.

כשאני מתעורר מהחלומות האלה שטוף זיעה שטוף דמעות,אני ישר מסתכל על הכיסא שלצידי,לראות אם אולי היא שם,אם הכל היה בעצם חלום.

אך בסוף זהו לא חלום,זאת תמיד המציאות הכואבת והקשה,שקשה לקבל אותה,יותר נכון,שלי קשה לקבל אותה,כולם כבר קיבלו זאת,חוץ מהמוח המטופש שלי.

כמעט תמיד אחרי הצהריים,שאין לי כבר מה לעשות,כי רן כבר עזב.

עזב שלא כרצונו,אם יורשה לי לומר,הוא עזב ולא יחזור עוד אף פעם.

לא יהיה לי יותר עם מי לריב,בטח שלא עם מי להשלים.

לא יהיו יותר בדיחות וציחקוקים,וגם פה ושם לזרוק עצם לחברים.

בכל לילה,אני בוכה לפני שאני ישן,בוכה על העולם,בוכה על כולם,ממרר עליי,על תמי ועל רן.

מצטער שאלוהים,לא לקח אותי איתם גם.

מצטער כל כך,שבסוף בלי עזרתו של אלוהים,אני בעולם אחר עכשיו,בעולם של מתים.

בסוף העצבות ניצחה במלחמה,וה"להיות אחרון"ברשימת האופטימיות,נמחקתי ממנה.

נמחקתי ממנה,כי להיות ראשון בפסימיות,זה לא רק לומר אני ראשון ולא לחוות יותר כלום.