שנים אני שומרת
את הקלפים צמוד לחזה
שאף אחד לא יראה,
שאין שם עוד הרבה
אלה פעימות של דווקא
שהולכות על הקצה
שאין בהן כבר דחף
ונדמה שגם אין להן דורש

בתוך ים של אנשים
סבך של מילים ופרצופים
אני מחפשת אחד שיזיז בי דברים
השמיים הם אותם שמיים
והגלים נשברים בדיוק אותו הדבר
המלח שצורב לי בשפתיים
מזכיר את העבר

בין תמונות ותקצירים,
העולם נראה די שטחי
אני מחזיקה את כולו בכף יד
ועדיין רואה רק אותי
אני מודדת את האפשרויות בסרגל דמיוני
והכל קם ונופל על רושם ראשוני

בתוך ים של אנשים
סבך של מילים ופרצופים,
אני פונה שמאלה כבר מליון פעמים
עוצרת לעיתים כדי להביט במראה
ושוב ריק המקום לצידי,
שוב הדמות החסרה

אז אני נושמת עמוק
ומחשיכה את המסך
זה רק עוד ערב ארוך
רק עוד סיכוי שפוספס
אבל אין זמן להתעצב,
אין סיבה לטרוח
הרי מחר בבוקר שוב
חשוב השמש לזרוח