לַיְלָה יָרַד עַל הַחוֹף שֶׁל עַכּוֹ/ ש. כהן

לַיְלָה יָרַד עַל הַחוֹף שֶׁל עַכּוֹ,

הַגַּלִּים מְלַטְּפִים בְּעֶרְגָּה אֶת אַחֲרוֹנֵי  הַמִּתְרַחֲצִים.

אוֹרוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה,

צוֹבְעִים אֶת הַשַּׁחֹר שֶׁל הַלַּיְלָה,

בִּצְבָעִים בּוֹהֲקִים שֶׁל אָדֹם וְכָחֹל,

צָהֹב וְיָרֹק וְסֶגֹל.

קוֹלוֹת הַגַּלִּים נִבְלָעִים

בְּשֶׁקֶט שֶׁיָּרַד לְפֶתַע.

סִירוֹת הַדַּיָּגִים מַפְלִיגוֹת אֶל הָאֹפֶק,

וָאֳנִיּוֹת הַמַּשָּׂא מְחַכּוֹת בְּלֵב יָם,

לְהִכָּנֵס לַנָּמֵל שֶׁל חֵיפָה.

כָּאן בַּלַּיְלָה, בַּחוֹף שֶׁל עַכּוֹ,

אֲנִי שׁוֹכֵב עַל הַמַּחְצֶלֶת.

מַבִּיט עַל הַיָּם שֶׁמְּלַטֵּף אֶת הַחוֹף,

בְּשַׁלְוָה וּבְרֹגַע,

בְּשֶׁקֶט וְאַהֲבָה.

וּשְׁנֵיהֶם יוֹדְעִים,

שֶׁמָּחָר זֶה יוֹם חָדָשׁ.

לַיְלָה יָרַד עַל הַחוֹף שֶׁל עַכּוֹ.

 

27.10.19