שְׁקִיעָה בְּחוֹף אַרְגָּמָן /ש. כהן

 

עוֹד רֶגַע קָט,

תִּשַּׁק הַחַמָּה אֶת פִּי הַיָּם.

עוֹד רֶגַע,

וְהַיָּם יְחַבֵּק אוֹתָהּ,

עִם גַּלָּיו שֶׁשָּׁרִים לָהּ שִׁיר אַהֲבָה.

אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַחוֹף,

וְצוֹפֶה בִּפְלִיאָה בְּסִפּוּר אַהֲבָה,

שֶׁבֵּין שֶׁמֶשׁ לַיָּם.

עוֹד רֶגַע קָט,

יוֹם יַהֲפֹךְ לַלַּיְלָה,

רַחַשׁ הַגַּלִּים ,

כְּמוֹ מַנְגִּינָה עֲרֵבָהּ,

יִשְׁלַח אֶת יוֹם הָאֶתְמוֹל,

לְנִבְכֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה,

שַׁחַר שֶׁל יוֹם חָדָשׁ יַפְצִיעַ,

וּבִתְפִלָּה נְקַבֵּל,

אֶת יוֹם הַמָּחָר...