אצבע אלוהים23/10/2006 01:03 | חנה הילמןזו ממש אצבע אלוהים, אני לא יודעת להסביר כיצד זה התחיל. התהווה ונִהְיָה. לתחושה הזו חיבר אותי החיוך. והמוסיקה שמושכת אותי לארבעה רוחות השמיים, כמו אותו אדם שמותחים את ידיו ורגליו, תמונה שנראית כמו הצלוב ושעליו נכתב כל כך הרבה זה אלפיים שנות. אותי המוסיקה הזו מחברת אל היקום ואל התחושה העמוקה הזו שיש לה שם אחד ויחיד "אהבה" שמחברת כל ציץ וחי ביקום הזה. בכל מקום שמהלכת אני, ישנה איזו בת שחוק אשר דוברת מתוכי בשני מובנים מן אמביוולנטיות שכזו , כאילו מחזיקה אני מקל בשתי קצותיו, קצה אחד מאד לא חביב, דוקרני, האומר "היזהרי שלא תפגעי". קצהו השני של המקל אומר "תתחברי, הרי היקום הזה כזה ענקי". והחיוך הזה סוחף אותי למחוזות אחרים, שלעולם לא הייתי שם, מוציא את מה שאני מתוך עצמי ואיזו בת קול מסתתרת ומכוונת כמו במטה קסם את הדברים ואת המילים ואת הרגשות ואת התחושות והצלילים וצבעי האדמה הזו. היא, בת הקול הזו מסמנת וצובעת הכל בצבעי הקשת, אני לא רואה שם וורוד, צבע שאף פעם לא אהבתי,צבע שאין בו תום, אני מתחברת אל התכול של השמיים והרבה חוּם ואפור וירוק של האדמה. כן אולי זו המילה. האדם. משם זה כבר "אצבע אלוהים". |