ימי הקורונה

בבדידות מזהרת טווה 

חוטים של זהב בנשמתי,

שוזרת אותם לכדי סל שמחות

משמח לבב, ומועקת הקורונה

נעלמת כלא הייתה.

רחוקה מהילדים והנכדים,

חושבת געגועים. 

אהבה מציפה פניי

כגל מקציף אלי חוף

נוגע בשולי הוויה וחוזר.

ימים לא קלים עוברים בי

אך שורדת אותם בעוז.