מאז שנולדתי, חיפשתי אהבה,

הדלקתי את האור בחדר,

והופעתי בסביבה.

התהלכתי כשוטה הלוך ושוב,

שנים, עד שמצאתי תשובה.

כי הרחוב היה כואב וקשוח,

אך יחד עם זאת מלמד.

כשהאכזבות ניצבו בפתח,

ניסיתי לעמוד איתן, אך כשלתי,

אזלו בי הכוחות להתמודד.

עד שאת הגעת, ולמדתי לא לפחד,

מצאנו יחד את האור בקצה השמיכה.

היינו כגוף אחד, מאחה ומלכד,

כשלחמנו ביחד ונשברנו לחוד,

אל מול ניצני הזריחה.

והסמטה קוראת לי לוותר ולחזור,

להשליך את העול שערמתי על גבי,

ולהשאירו מאחור.

והיא מחייכת אליי ומציעה בתמימות,

פיתרון בנאלי שאולי יוכל לעזור.

תפתחי את ידך ותהיי בעדי,

תראי כמה חזקים אנו יחד,

כשאת אוחזת בידי.

מלאי את כוחך הרב שאזל,

והתעודדי.

נכתוב את הסיפור שלנו מחדש,

כשהאור בחדר מואר ודולק,

וחסר כל חשש.

העיניים יצטלבו יחדיו,

ויהיו לנחמה פרטית,

ולמקדש.