הו אילו

הו אילו,
הו אילו.
אילו רק היא לא היתה עושה את זה,
לא מגלה לה,
שזה חשוב לי.
הו,
אילו רק,
הייתי יכולה להגיד לה שאני יודעת,
את הכל.
זה היה פורם את סבך הדברים.
אך לא,
איני יכולה להגיד לה,
היא יותר מתכעס.
הו אילו רק,
היא לא היתה מתערבת.
במעשה שלה,
היא החליטה.
במעשה שלה,
היא קבעה שיש משמעות לחיי.
בזה שהיא,
הגידה לה,
ליקירה לי,
שחשוב שתבוא.

הו אילו,
היא רק לא היתה מתערבת.
רציתי,
שהחלטה זו,
תבוא לה מבפנים.
ההחלטה בעצם של משמעות חיי.
משמעות חיי,
אולי בפעם הבאה,
את אתלה את סמני רק בידי שמיים.
לא סימן שקשור לאדם.
לא סימן,
שאפשר להתערב בעשייתו.
אפילו מבלי דעת.
ועוד מעט,
אצטרך את דמעותיי למחות,
אצטרך לקום וללכת,
לרקוד, לרקוד עם דגלים.
והראשונה,
הלוואי שלא תהיה שם.
איני יכולה לראותה,
לא כעת.

הו אילו,
אילו רק היא לא היתה מתערבת,
הכל היה טוב.
אולי,
היא, השנייה,
לא היתה מבקרת,
אך משמעות חיי,
במידה מסוימת,
לא היתה נהרסת.
אסור היה שהיא תתערב.
אם היו בי,
עוד אי אילו כוחות,
אפילו כוחות לדבר שונה מלחיות,
הרי הם נגמרו.
ברגע כתיבת שורות אלו.
יצאו, יחד עם הדמעות.
דמעות שכמותן,
לא היו לי,
לא מאז מות מתת.
דברים קרובים אולי,
חיים, מוות, ומשמעות בחיים.

 (כ"ח חשוון תשס"ו)