ים של צער, משבריי
עצבות שוטפים
אותי
סער של גלי-ערגה
שוצף חופי
להטביעני.
שמש לבנה ניצתה מעל,
כנר- תמיד המבשר
מותי
בתום המנגינה, בבוא השקט
בו איש אינו
שומעני.
שבר ענקי חוצב בור
עמוק במבוכיי
הנפש,
כל אשר נשאר הנו
כמיהה דקה,
כאור
המתגלה בסוף צינור: עגיל
זהב בתוך מצבור
של רפש:
ידיעה ואמונה, כי בסוף
ימים אלי