יושבים במקום הקבוע. הוא לובש חולצה ארוכה בצבע לבן. יש עליה הדפס של סיום טירונות, למרות שהוא סיים לפני שנתיים. הוא מאוד אוהב את החולצה הזו, ואני אוהבת לחבק אותו כשהוא לובש אותה. להיצמד אליו ולעטוף אותו בידיי. החולצה נעימה למגע והגוף שמתחתיה נעים אף יותר. הג'ינס שלו קרוע קצת למטה. אני תמיד מנסה לקפל אותו אבל הוא מתעקש להשאיר את זה ככה. השלוליות הרטיבו קצת את הקצוות, אבל ככה הוא אוהב את זה.

 

אני חובשת את כובע הצמר האדום שסבתא סרגה לי לפני כמה שנים. פעם לא אהבתי אותו, ורק החורף גיליתי כמה שימושי הוא יכול להיות. אנחנו יושבים על הספסל שמשקיף על העיר כולה.

 

האורות נוצצים על גבי ההרים החשוכים. טיפות גשם קטנות מבריקות את עלי העצים שלידינו, והירח מדהים. הספסל לח קצת. "אני לא יושבת כאן... רטוב!" אמרתי לו לפני שהתיישבנו. "בואי מפונקת שלי... אני אייבש אותך אחר כך".

 

האוויר הצלול חודר אל תוך הגוף וגם עמוק לנשמה. כל נשימה מכניסה חיים לתוכנו, מנקה את האבק שהצטבר במשך הקיץ. הוא בוהה באופק, ואני בוהה בו. הזיפים הקטנים והשחורים צומחים על פניו, והוא נהנה מהחופש הקטן שלו ולא מתגלח. אבל אני אוהבת את זה. משום מה, הוא הרבה יותר רגוע כשהוא לא צריך להתגלח. עיניו משקיפות אל אי-שם, ואני תוהה על מה הוא חושב.

 

הוא לא אוהב לדבר הרבה, בייחוד לא על עצמו. לא הכרתי אותו לפני שהתגייס ונהפך לחובש, אבל אחותו מספרת לי שפעם הוא היה שונה. כנראה שהמראות הקשים שראה, הקשיחו את ליבו. לפעמים אני מנסה להגיע אליו, לגעת בנקודות הרגישות, אך מעטות הפעמים בהן אני מצליחה. הוא מעדיף לדבר עלי, להתעניין בי ובמחשבותיי, העיקר לא לדבר על הרגשות שלו. אני כל כך רוצה שיילמד להיפתח אלי, שיראה בי ידידת נפש בנוסף לבת זוג.

 

משב רוח קרירה חולף על פנינו, והוא מיטיב את חיבוקו. אני מתכרבלת בתוך החולצה הלבנה שלו, ושמה יד אחת על חזהו. מלטפת ומעבירה אנרגיות ללב שלו, הלב שאני כל כך אוהבת. הוא מחייך חיוך קטן וממשיך לבהות באופק.

מעניין אם אני שם בשבילו.