שבועיים,
שבועיים כבר איני שלגיה.
כבר לא אחת יפה,
לא עם שפתיים אדומות-
ועור צח כשלג.
כבר שבועיים כך.

נולדתי אני-
בחורף,
חורף מושלג.
לעולם צח יצאתי.
מה אדום היה-
איני יודעת.
אך מאותו היום-
נקראתי שלגיה.
לא,
לא בפי כולם.
רק בפי אחד,
אחד שיכולה אני לקרוא לו:
סבא.

וכעת,
שבועיים אחרי שהוא הלך,
הגיע לאותו מקום-
ממנו יצאה שלגיה,
אך היא מהמקום כבר הלכה,
ואותו-
לא תפגוש עוד.
ועכשיו-
היא לא תקרא כך יותר.
לא תקרא שלגיה,
לעולם!

(כ"ה כסלו תשס"ו)