שתיי מזוודות כחולות תיק צד אחד ועכשיו לדחוס הכל ובבקשה להתחשב בעודף מטען...למרות שאוגוסט בפתח בעוד חודשיים כבר יתחיל לו חורף אנגלי מסורתי שימשך...הרבה יותר מדיי. לבדוק שוב דרכון יש כרטיס יש כסף בחגורה לאסוף לתוך התרמיל את שאר הדברים שלא נדחסו למזוודה...ולנשום פנימה והחוצה ,בעוד כשעה יוצאים לשדה להתקשר שוב לסבתא ולהפרד להעיר את אמא ,טוב ..עוד סיבוב בבית לוודא שלא שכחתי כלום..שאני נזכרת אחורה מי היה מאמין,רק לפניי חודשים ארזתי את חיי לתוך מזוודות בדמעות כבדות וזכרונות שלא מרפים אה כן והפחד..הפחד שלא הרפה מלחזור לבית הוריי ,לא שחס וחלילה משהו שם לא נפלא אבל העצמאות שהתפתחה לה,החופש להסתובב בלבוש מינימלי ברחביי הבית ,לצאת ולהכנס בלי החשש שמישהו התעורר בשעה לא ...קונבנציונלית..כל אלה הולכים להגמר.אבל אין ברירה אחרי שנתיים בעיר החטאים הזו אולי השקט של המושב יעשה לי קצת סדר בראש וחוץ מזה אני הבטחתי לעצמי בקורס האחרון של המודעות עצמית "לא להכנע לפחד"..."להפוך את הפחד לדחף"...אילו המנטרות האלו היה פשוטות ליישום כמו שהן נשמעות..כבר הייתי חצי נזירה..אז בבקשה ורד תזכרי שמשהו כבר הפסיק לשרת אותך צריך כנראה להרפות ממנו ולהתפנות לחדש..בדיעבד איזה החלטה נבונה לו הייתי מתפתה לפחדי ולא הייתי עוזבת לא הייתי נפגשת איתו שוב ולא היינו מתאהבים אז בכלל לא הייתי עכשיו בדרכי ללונדון.ואולי זה היה קורה גם בדרך אחרת?..אולי אם משהו צריך לקרות הוא קורה ולא במקרה?.. חיבוק חזק מאחור מעיר אותי לרגע מהמחשבות אמא מוחקת עוד דמעות מפנייה"שוב אנחנו נפרדות,עד שהתרגלתי שאת פה, את הולכת.."אני מחבקת אותה בחזרה ומבטיחה לה שאני יעשה חיים בשביל שתינו..אבא כבר מצפצף בחוץ עוד מבט חטוף על הבית עוד נשיקה לנועה המתוקה קדימה לנתב"ג ..לונדון מחכה לי...וגם אהובי ממתין לי בה ,כבר שבועיים..אהבה חדשה מתחילה ואיתה הרפתקה...

לונדון...לא מחכה לי /סיפור בהמשכים..