מדרון

מדרון תלול גרר אותי,

לא ידוע היעד ולא הייעוד.

היה מכוון לגשר מלכותי,

שם פרצתי את כל נבואות הזעם,

אשר נמוגו ככל שהמדרון היה תלול יותר.

הוא חיכה לי בעיניים עצומות,

תוך הרמת הגבה האופיינית לו כל כך.

עד כמה שניסיתי להמנע מיעד ללא ייעוד,

או נהפוך הוא,

כך גברו נבואות הזעם

ולא יכולתי להן יותר.

וכך הגעתי לחכיון,

ללא יעד וללא ייעוד

וכל זאת בדרך למדרון.

והשאלה היא אם החיכיון הוא העיקר,

או שמא הוא דווקא הפתיון.