חֵירוּת

חֵירוּת

כְּשֶׁהָרוּחַ

רָפָה אוֹ גּוֹעֶשֶׁת

מְשַׁנָּה לְעִתִּים כִּוּוּנִים,

אֲנִי מַמְרִיאָה מִנֶּגֶד

כְּנָפַי יְגֵעוֹת מֻטּוֹת

וְאַנְחַת מַשָּׁקַן נוֹאֶשֶׁת.

בְּצָמוּד לַגֶּשֶׁר הָאֲנָחוֹת

מִתְעוֹרְרִים דּוֹרְסֵי מְאוּרוֹת

(סְפוּגֵי תּוֹלֵעָה)

לִרְמֹס עַד תֹּם

עַד תֹּם.

בְּכֹחוֹת אַחֲרוֹנִים אוֹסֶפֶת

בִּדְלֵי תִּקְווֹת חֲבוּיִים

בְּנַחֲלַת כִּסּוּפַי עוֹרֶגֶת,

עַל חֵרוּתִי

נֶאֱבֶקֶת

מַמְשִׁיכָה לְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹר.
~

מה יש לו לאדם באמתחת חייו, כל מה שראה, כל מה שאסף

חיים אנו עם זכרונות, כאבים וזכרונות,

נעים יותר להזכר בדברים טובים שעברנו בחיינו,

אני ממרום גילי, אספתי ה מ ו ן. (כן גם המון כאבים)

לא תמיד ראיתי את האור בקצה המנהרה

ואם לפעמים ראיתי...האור היה של הרכבת...זו שבאה ממול,

הרוח לעיתים היתה רפה, לעיתים גועשת,

המון פעמים לא הרגשתי קרקע מתחת לרגליים,

מסע ארוך ארוך ולא הרמתי ידיים

לא ויתרתי נאבקתי במאבק האור על החושך -

גם אם היו ימים/שנים של קריסה, תמיד ידעתי לחפש את האור

ולעמוד על הרגליים לא נכנעתי אספתי את תעצומות הנפש

אספתי כוחות, נאבקתי, פרשתי כנפיים ומצאתי את חירותי

מאז האור הוא בלבי, למשפחתי, לכל בני האדם מסביבי ו......בדרכי שלי.

~