עצב

זוהר קר נושב מצפון

יפה ואכזר

בועט בגלימת הלילה השחורה

ממתין לשדוד גופך

לברוח עת ליל

מבעד לחלון, עץ עליו נשרו כולם

לא מעניק צל, אינו בית לציפורים

ענפיו הקשים בועטים בחלון

כמו מצווים, לך, לך

ברחובות הריקים התמעטו הלבבות

אפילו הכלבים חורצים לשון

התריסים המוגפים בוכים לכתך

בקצה הסמטא, נראה גבר עצוב

ורק הגשם, רק הגשם, המשיך ללטף.