השבת אבידה

הכוכבים העזים, הנוקבים , של לילות הקיץ

תלויים בשמים חפים ושלווים

יתומים מכול רע

עד, יכלה  קיץ , יחזור חורף

ושוב,  יעלה, זכרון הדם

ומסביב למדורות., יחזרו הזקנים ויספרו

על- מות אהבתם

יחזרו ויספרו, כיצד באו

איש אל אישה, כמו לארץ לא נושבת

מים  נשברים לארץ חרבה

טיפסו ממחוזות הכאב והצער

הבעירו אש גדולה

עד כי, נפלו במארב רעה

ציידים שבעי ימים, היו הזקנים

עשויים ללא חת, קשוחים ומחוספסים

אנשי ברזל, לא פעם, מהירי חימה

אך לבם רך, באהבה

שבעי ימים ונשים

ידוע ידעו נתיבות גבר בעלמה

אך גם הם, קשוחי הלב -

לא זכרו כזו אהבה

המישורים הגדולים עתירי העשב

חדלו מצחוקם עת נעלמו,

ככה פתאום

נותרו רק  סימני הדם-

על מפתן בית אהבתם

בלילו ניסו לטכס עצה, להשיב האבידה

אהבה כזו, הרי מעולם לא הייתה

זכרו היטב הדי הלילות הטרופים מזו הבקתה

את השירה הלוהטת  , עת נשאה הרוח  את קולות התשוקה

שהייתה להם, הזקנים, נחמה ועוד נחמה

ידעו, אלה השניים ניסו

להגיר דבש החיים עד כלות

ועתה, דומיית אבל על ארץ

ציפורני כפור אחזו בגופם

כמו גודרו פניהם שבעי הימים, בתייל  נכאים

כמו אובדן המים, בגשם היורד לנהר , 

נושק לחלקת המים, ומת לעולמים

עם שחר, עלתה השמש,

הבעירה מותר -

אהבת ביתם.

ויש אומרים, לסלעי בזלת היו.

"אדם שזכה פעם אחת לאהבה גדולה,

ינסה כל חייו למצוא את להטה ואת אורה" - אלבר קאמי