הרהורים לעת ערב

אני רואה בבני  האדם לא חטיבה אחת, במילים אחרות ,איני רואה בהם

עמים או מדינות או חברה, אני רואה בבן האדם גוף ניפרד שמנסה להתמודד

עם בעיותיו, עם עצם קיומו.

המנהיג למשל מנסה לפתור את בעיותיו של הכלל, אבל למעשה הוא פותר

את בעיות הפרט. אם מחשבותיו חופפות למחשבות הכלל ובין לא. צריכים לקבל ן

ולפיהן אנו חיים.

כשאני הולכת ברחוב, אני רואה בני אדם שונים. לעיתים אני חושבת ומהרהרת בהם.

כל יצורי אנוש שונים אחד ממשנהו תכלית השוני ובכל זאת מנסים להשתלב בתור חברה,

להביע דעות, לקשור קשרי ידידות ולהתחבר. עצם הידידות כשלעצמה היא פרט חשוב מאוד

בחיינו ומה בעצם היינו עושים בלעדיה? אבל מענין לראות ולחוש את הידידות

את ההתענינות בך, את הרצון לדעת עליך.

כשאני רואה בו אדם אני אישית חשה שהאדם הוא תעלומה. מבחינה חיצונית

הרי שקל להגיע לעומקה, אולם אם מתעמקים בו הרי שפנימיותו מורכבת מאוד.

איני יודעת אם אפשר לקרוא לפנימיות זו הרגשה או נשמה, אבל זוהי פנימיות

שמצויה בכל אדם ואותה אני מעריכה ומעריצה, כל אדם נחון בה בין אם הנשמה הזו

טובה בין אם רעה-היא קיימת אצל כל יצורי אנוש.

כשאדם חי ונושם, הרי האדם ונשמתו נראים פשוטים וניתנים להבנה או לתהיה

אך במותו היא לא ניתנת לפיענוח.