משל הפרפרים

זוהר יופייך באפלולית הערב

צעקת הגוף הנעור עם שחר

כמו מבויש

לברק האור

פרושה על יצועי כשמלת כלה

סמוקה

כפליאה מחודשת של מעשה האהבה

כמו תמהון

הייתי על גופך כבול דואר

מעטפת אהבה

נטרפת ימים ולילות

לא יודעת מנוח

עתה, לדעת את כאב הגעגוע

את הטעם הלא נשכח בשפתיים

את חיוך העיניים

עת, לחישות אהבה

הפרפרים

הפרפרים הם ילדים של אהבה

ואולי, אולי בשל כך

תקופת חייהם, כה קצרה.