דניאל - 209/10/2021 17:38 | גיטה אסניןלספר? לא לספר? ואם לספר אז מתי? ולמי קודם? השאלות מתקתקות, מגבירות את כאב הראש. בוקר שרבי הציף אותה בגרגרי החול. בשקט יצאה מהחדר, פסעה, נאחזת בקירות במסדרון הארוך אל חדר השינה שלה. סגרה החלון, הגיפה התריסים, הפעילה המזגן. בשמלת הבית נזרקה על המיטה, הנייד, ממנו לא נפרדה, נחת לידה. "לישון," פקדה למוחה המסתחרר,"לישון". עיניה נעצמו לצלילי הרחש. "דניאל," חלפה מחשבה ונגוזה. רחש הענפים על שביל במעבה היער. היא פוסעת כמה צעדים אחריו, נאחזת בידו החמה. "בוא נעצור," מתחננת בלחש, אך הוא ממשיך, צועד בבטחה, מפלס את הדרך בין ענפי האלון הסבוכים זה בזה. משהו לח ודוקרני נוגע בצווארה והיא מזדעקת. רק אז דניאל מסתובב אליה וחופן בידיו את פניה החיוורים. באצבעותיו הוא מוחה את דמעותיה, משקה אותה במעט מים, עם עלה שקטף מקנח את אפה. "אל תבכי, אני איתך," אומר דניאל, "אני מפחדת," לוחשת נעמה. "אל תפחדי, תסמכי עלי," אומר דניאל, ממשיך במילות הרגעה, לוחש לה סוד. נעמה נרגעת מעט, קצב נשימותיה מתמתן והיא שוב מושיטה לו את ידה. היא אוהבת אותו, כל כך אוהבת אותו, סומכת עליו וממשיכה איתו למעבה היער.
|