חורף

זו כבר תקופה שאת אומרת,
שאת מסתובבת עם חורף בתוך הלב.
וזועקת שהשמיים בוכים ביחד איתך,
והשמש הזורחת היא אויב.

ולפעמים כשהרוח שורקת,
את משחקת ונאבקת בפריחה.
מושיטה את ידך ומיד חומקת,
אל השקט ואל החשיכה.

ורק כשיש בחוץ סערה,
את מוצאת תקווה ועוצרת.
מייחלת למים זכים וטהורים,
לסופה של בצורת.
והעננים יתמלאו בנחמה,
מתוקה ונסתרת.

שאריות שלכת תחת חלונך,
אך החדר השלם יבש ומואר.
העיניים זורחות וכמהות לחפש,
את חצי הלב השני,
שעוד מחכה לך ונשאר.