אלוקים, צבט לה בלחי

אלוקים, צבט לה בלחי / עליזה ארמן זאבי

חדרי ליבה היו מרוהטים כאב, 

כל יום, כל שעה, 

אלוקים צבט לה בלחי,

להזכירה באדיקות.

רצתה דרכה מסעות,

אבני דרך משוננות

פצעו  רגליה. 

ליבה, התאבך כמעלה

עשן קטורת, 

בית חזה כלפידים

בוערים. 

הזמן, יקר ערך

כטיפות מים במדבר, 

על לשון חרבה. 

אין מקום לתפנוק הנפש.

כל הזכויות שמורות: © עליזה ארמן זאבי

20.11.2021