חרטה?

5.3.22

טוּ-בשבט בין אגלי הטל

על דשא-עשב עמוס בירוק עז

זקן צולע בנוף פראי

אל שקדיה מלאה פרחים  

ודבורים מזמזמות-מוֹת-מוֹת.

במעורפל נזכר

שבעים שנה לאחור

טוּ-טוּ-טוּ-טוּ שהערבים ימותו

וליד העץ מוצבים כבר כיסאות

כמו מצבות מולבנות. מחכות.