אלמלא

אִלְמָלֵא הָיָה הַקַּיִץ חַם,
לֹא הָיִיתִי נוֹגַעַת בַּחוֹל.
הַחוֹל הוּא רַךְ, 
אַוְרִירִי וְנָעִים.
מֵשִׁיב אֲוִיר צַח לְרֵאוֹתַי.
וְעַל הַיָּם מָה יֵשׁ לֵאמֹר...
הוּא הִתְהַוּוּת הַנְּעִימוּת, 
הַקְּרִירוֹת וְהָרַעֲנַנּוּת. למְרוֹת זֹאת, 
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַחֹרֶף,
הַגֶּשֶׁם, הַקֹּר וְהַשֶּׁלֶג.
וְגַם אֶת הַיָּם.