הספסל

כשהייתי צעיר, תמים בשנים,
נשלחתי לשבת בקצה הספסל.
הייתי מחכה לצאתם של עננים,
שיטפטפו עליי מעט מזל.

ואבי תמיד נהג לומר לי:
"הישאר לשבת בני, למרות שהשבת כבר נכנסת.
האהבה זורמת כאן בשפע,
כי הספסל לעולם לא מאבד מהקסם".

ולמרות שחששתי, היא הגיעה,
עטורה בהילה ולבושה כמלאך.
היא הושיטה ידה כדי להתקרב ולהרגיע:
"אל תפחד, 
השמים כאן הם בשבילי ובשבילך".

ועם השנים התבגרתי, צמחנו ביחד.
ומדי פעם הייתי חוזר אל אותו הספסל.
הבנתי שזו לא הייתה משאלה מתפתחת,
וזה גם לא היה סממן של מזל.

כי החוכמה היא לא לשבת בספסל ולהמתין,
ולקוות למטאורים ארוכים של גשם.
בן אדם אחד רק צריך להאמין,
ולהבין שרק בו טמון הקסם.